ראיון עם הפסיכולוג דב אבן-זהב

המאמר הופיע ב'הורים' ב- Nrg

ממצאי מחקר אמריקאי חדש מפתיעים במיוחד: ילדים מתחילים לפתח רגשות אשמה כבר בשנה השנייה לחייהם, ואלה שיתייסרו יותר ישתלבו טוב יותר בחברה. אבל לפני שאתם ממהרים לפרוט על מצפונם של הקטנים, תקראו מה חושב על כל זה הפסיכולוג דב אבן-זהב

בלי שום קשר לשאלה היכן נולדו ההורים שלנו – אפשר לומר עם יד על הלב שכולנו פולנים,
שמיטיבים, מדי פעם, לעשות שימוש בנשק הסודי אך האפקטיבי – גרימת רגשי אשמה למי שפגע בנו, עצבן אותנו או סתם לא עשה את מה שרצינו. אבל האם לגיטימי שכהורים נכוון את הנשק הזה כלפי ילדינו? בשאלה זו עסק מאמר מרתק שפורסם לפני כחודש ב"ניו יורק טיימס". המחקר דן ברגשות אשמה וכפרה אצל ילדים במסלול ההתבגרות, והיה מבוסס על הניסוי המתואר להלן.

החוקרים הציגו לפעוטות צעצועים – בובה או סירה. במהלך הניסוי אומר החוקר לפעוט שמדובר בחפץ יקר לו מאוד, מיוחד, שהוא שומר שנים רבות, ומבקש מהפעוט להיזהר מאוד כשהוא משחק בו. כצפוי, מדובר בצעצוע שמתפרק מיד. כשהצעצוע מתפרק, מגיב החוקר במילים "אוי ואבוי", ואז עוזב לזמן מה את החדר וצופה בתגובות הילד. מטרת הניסוי לא הייתה לגרום לילד צער וטראומה אלא לראות כיצד הוא מגיב במשך דקה, ואחר כך להגיד "לא נורא, הנה, ניתן להרכיב אותו מחדש". תגובות אופייניות: הילדים השפילו את מבטם, השתופפו, חיבקו את עצמם בידיהם או כיסו את פניהם.

מדובר בחלק מניסוי ארוך טווח, שנערך באוניברסיטה של איווה בארצות-הברית, שניסה לבודד את המנגנונים המסייעים לילדים להפוך למבוגרים המתחשבים בזולת. אחד מהם הוא שליטה עצמית, והשני, כך נטען, הוא תחושת האשמה. פסיכולוגים טענו שלתחושת האשמה אצל ילדים יש יעילות חינוכית מוכחת, ושאנשים שאינם מסוגלים לחוש אשמה הם סוציופתים. גרצינה קוחנסקה, החוקרת זה כשני עשורים התנהגות של פעוטות במעבדת ההתנהגות שלה באוניברסיטת איווה, סבורה שילדים מתחילים לפתח רגשות אשמה באופן מובהק כבר בשנה השנייה לחייהם (!). מסקנת מחקריה הייתה שילדים בני שנתיים שהראו יותר צער ואשמה בניסוי הצעצוע השבור, התגלו כבעלי סיכויים פחותים לפתח בעיות התנהגות בחמש השנים הבאות.

בקיצור, מובעת כאן הטענה שגרימת רגשי אשמה במידה מסוימת לילדים, תהיה בסופו של דבר לטובתם, כי היא תסייע להם לפתח התחשבות בזולת, ותמנע מהם בעיות התנהגות בעתיד. מה אנחנו, הורים הרוצים רק בטובת ילדיהם, צריכים להסיק מכך? האומנם מדובר במנגנון חינוכי חיובי, ואולי יש כאן משהו בעייתי מאוד באופן עקרוני?

לעודד את הילד להיות הוא

"סוף סוף, אותו קול פנימי שמטיח בך שאתה לא מספיק בסדר, שמנצל כל מעידה שלך או אי שביעות רצון של מישהו כדי למרר את חייך – מקבל תמיכה מדעית, בליווי המלצה לטפח את התחושה הזאת גם בילדים שלך", אומר בציניות דב אבן-זהב, פסיכולוג ומרצה במרכז להורות ומשפחה בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים.

כלומר, אתה לא מסכים ולא רואה בחיוב את הממצאים של המחקר הזה?

אבן-זהב: "ישנם ממצאים וישנן מסקנות של החוקרים. אני רואה את המאמר כעוסק בנושא 'איך מייצרים ילדים שלא עושים בעיות', יותר מאשר מתייחס לשאלה המורכבת, העתיקה והרחבה שעוסקת בסוד החיברות, במסעם המשותף והאינסופי של בני אדם לפענוח חידת חוויית ה'ביחד'. האם אימת האשמה ופגיעה חיצונית או פנימית הן הבסיס להתחשבות שאנחנו מגלים זה כלפי זה? האומנם היינו צריכים מחקר מדעי כדי לגלות שאפשר להפחיד ילדים ולעשות עליהם מניפולציות על מנת שיתנהגו יפה? ובכלל, האם המטרה היא שיתנהגו יפה? שלא יעשו בעיות?

"קודם כל, לפני השאלה כיצד עלינו כהורים לחנך ילדים, הייתי מציב את השאלה כיצד אנחנו, כבני אדם, מגיבים כשאנחנו נפגעים או מתאכזבים ממישהו, כולל הילד שלנו. כלומר, איך אנחנו כבני אדם מתמודדים. האם אנחנו מאשימים? (כמובן שכן). האם הדרך הזו מועילה? בעצם, בעיני, השאלה הגדולה היא אם יש בנו מספיק אמון ורצון לבחון את האפשרות שבזולת יש מידה של נכונות ושל רצון טוב לחיפוש נקודות מפגש בין דאגתו לעצמו לבין דאגתו למי שאיתו. בואו לא נבזבז את המוטיבציות החיוביות שטבועות בנו, של התחשבות, של ראיית האחר…".

האם המוטיבציות החיוביות נמצאות גם אצל ילדים קטנים?

"בילדים יש מוטיבציות שונות, בין השאר גם יצר חברתי טבעי הכולל אמפתיה לזולת. אנחנו צריכים לעזור להם לבנות את ההתחשבות והרצון הטוב דרך דיאלוג, דרך שיתוף, דרך התעניינות והקשבה למה שחשוב להם, בשילוב הבהרה והסבר מה מפריע לנו, מה אנחנו צריכים, ומה אנחנו לא מוכנים שהם יעשו. לא דרך ביקורת שטוענת שמשהו לא בסדר בהם. למה אנחנו צריכים להילחם בהם ונגדם, במקום לבנות איתם חוויה ומושגים של שיתוף פעולה?".
– אז אתה פוסל את החינוך באמצעות גרימת רגשי אשמה? אתה חושב אפילו שיש בזה משהו שלילי והרסני

"בהחלט. אני לא שש לפסול גישות שונות משלי, אבל גם לזה יש יוצאים מהכלל. אומנם בכולנו ישנה – ותהיה במידה זו או אחרת – נטייה להאשים, אבל יחד עם זאת אני לא מצליח לזהות סיבה מספיק טובה כדי לטפח בילדים את אותה מארה פנימית הקרויה רגשות אשם. במקום גישה שאומרת 'אל תהיה אתה!', ישנה אפשרות לעודד את הילד להיות הוא ובו בזמן לכבד את האחר. הלמידה שאין ניגוד מהותי בין השניים היא בעיני החינוך האמיתי. לדוגמה, ההורה ממהר בבוקר ורוצה שהכל 'יתקתק' כמו שעון, בעוד הילד רוצה לשחק בחופשיות ללא לחץ. אפשר להיכנס למאבקי כוח, להטיח בו שהוא איטי, שהוא חולם ועוד, אך אפשר גם, אף שזה לא פשוט ולא קל בכלל, לפתח כאן שילוב של מענה לצורכי הילד ולצורכי ההורה גם יחד. ההורה ירוויח בוקר אחר, תזכורת חשובה שאנחנו לא רק מכונות שמתפקדות, והילד ילמד שמסגרת של זמן, שהתחשבות באחר אפשרית גם בלי דיכוי של צרכיו החשובים".

האם זה לא משהו שצריך ללמד את הילדים, לשלוט על הדחפים הראשוניים שלהם?

"לדעתי יש ללמד אותם דווקא שחשוב לתת לדחפים מקום מכובד, אבל בשילוב עם התחשבות באחרים. כלומר, עלינו לחפש את השילוב בין ערך החופש לערך הריסון, מתוך התחשבות באחר. יש ללמד אותם שסיטואציות שבהן יש ניגוד בין מה שהילד עושה לבין מה שראוי, לדעת ההורה, הן הזדמנות לחיפוש יצירתי של פתרונות משותפים".

אתה חושב שיש משהו רע בניסוי עצמו? שהוא אכזרי

"חוקר שחושב שרגשות אשם לא מזיקים ואפילו תורמים, לא יראה שום רע בלעורר אותם גם במסגרת המחקר שלו. הניסוי גרם לי לתחושות של אי נוחות, אף שאני בטוח שלא הייתה כוונה לפגוע בילדים.

בעיני, יש כאן מניפולציות רגשיות בילדים, יצירת סיטואציה שנועדה לגרום להם להרגיש שהם לא בסדר, שהם פגעו במשהו חשוב לנסיין, תוך הסתרה מהם שהחפץ התפרק מכיוון שתוכנן כך מראש. אני לא נלהב מניסיונות להשיג שליטה דרך רגשות אשם.".

בגיל שנתיים ילדים יכולים באמת להרגיש אשמה?

"אם אנחנו גורמים להם להרגיש כך. רגש אשמה זה כשאומרים לנו שאנחנו לא בסדר, ואנחנו מפנימים את זה ואחר כך אף מפתחים חרדה מהיותנו מי שאנחנו באמת".

אז מה אתה מציע כתחליף? מה לעשות אם מבהירים לילד שמשהו שהוא עושה גורם לנו אי נוחות רבה, והוא שב ועושה את זה?

"אין פתרונות של 'זבנג וגמרנו'. זה תהליך שבו העקביות מבססת את התחושה שאנחנו רציניים בכוונותינו. מעבר לכך, זו הזדמנות להקשיב למה שקורה מתחת לפני השטח. לפעמים מה שהילד עושה הוא ביטוי של מצוקה, ובדרך הזו הוא מבטא מתח או כעס. כדאי לראות את ההתנהגות שלו כשפה, שבה הוא מנסה להגיד לנו משהו. יחד עם זה, כמובן, צריך להציב גבולות, להגיד לילד 'אני לא מוכן שתפגע, שתכה, שתיקח משהו שאינו שלך'".

המאמר הופיע ב'הורים' ב- Nrg