האם זה מפגש עם מישהו שיושב ומהנהן מולך? מה יש מתחת לסיסמאות? איך זה עובד? מטרות, הנחות יסוד , סוג ומקור הקשיים, מה קורה למטפל, הדרך לשינוי ועוד…

נניח אחת לשבוע שני בני אדם נפגשים בחדר, קטן או גדול, צנוע או מפואר,  אישי או מנוכר, עם חלון שמשקיף לגינה או לבניין הצמוד, ומדברים. מה קורה שם?  מה קורה להם? מה הופך את זה ל"טיפול פסיכולוגי"?

כפסיכולוג, אני מלווה שנים רבות אנשים במסע ההתפתחות שלהם. ככל שרבות השנים כך אני מבין יותר עד כמה מורכב לתת מענה לשאלה כה רחבה ועמוקה כמו מהו טיפול פסיכולוגי. בכ"ז, בזהירות המתבקשת, אנסה לכתוב כמה מילים על הרעיון והפרקטיקה של "טיפול פסיכולוגי".

אתחיל בסדרת שאלות רטוריות כדי לשמוט קצת את הקרקע לפני שנבנה את הרעיון של טיפול פסיכולוגי:

  • האם טיפול פסיכולוגי זה משהו שעושים לך או בך, כמו רופא שמטפל בחולה? (עד עצם ימינו אלה לא השתחררנו לגמרי מהתפיסה שרואה במקבלי הטיפול "חולים").
  • האם טיפול פסיכולוגי זה מקום שבו מישהו, איזה סוג של מורה, מלמד אותך איך להתנהג? אולי אפילו איך עליך להרגיש?
  • האם טיפול פסיכולוגי זה מפגשים עם מישהו שאומר לך מי להיות?
  • האם זה מקום שאומרים לך במה אתה לא בסדר, מה אתה צריך לתקן? מקום בו נותנים לך עצות ופתרונות?
  • האם זה מפגש עם מישהו שיש לו כוחות על ועיני רנטגן שחודרות אל נבכי נשמתך?
  • האם זה מקום בו פולשים לך אל מעבר למה שאתה רוצה לגלות?
  • האם זה מקום שבו שמים בצד את ניסיון החיים שלך, החכמה שלך, הרגישות שלך, לטובת החכמה (הבה נקווה) של המטפל?
  • האם מטפל הוא סוג של רב או כומר רחמנא ליצלן, שמטיף לך לתקן את דרכיך?
  • האם זה מפגש עם מישהו שיושב ומהנהן מולך?

"אפשר לדעת לפי איזו גישה אתה עובד?"

ישנן כמה אסכולות, הרבה גישות, וישנם הרבה מטפלים. איש לפי טעמו, לפי השקפתו, וגם לפי אישיותו או אישיותה. אני מתייחס לטיפול פסיכולוגי מנקודת ההשקפה האישית שלי, שניתן לשייך אותה לאסכולה או שילוב האסכולות שנקראות הומניסטית והתייחסותית.

טיפול כ'יחסים משני יחסים'

לא מיותר ואף משמעותי לציין שטיפול פסיכולוגי, קודם כל וראשית לכל הוא סוג של מפגש בין בני אדם, שבמהלכו הולך ונרקם ביניהם קשר, שיש בו משהו מעבר למפגש תפקידים של 'מומחה – נועץ'. לא ניתן לנתק את הידע המקצועי מהאישיות של המטפל, כשם שלא ניתן לנתק את "הבעיות" מהאדם שמגיע לטיפול. השיח שנוצר בין שני 'המכלולים' האלו, שהולך ומשתנה ומתפתח ביחד הוא הוא הטיפול. מסובך? הבהרות מסויימות בהמשך.

המרחב הטיפולי הינו מקום שמתרחש בו שיח מחולל שינוי. מקום אשר, עם אוזן נוספת ולב נוסף, מתמקד בתהליכי שינוי והתפתחות. אפשר אף להגדיר טיפול כ'יחסים משני יחסים'. טיפול פסיכולוגי, להבדיל מצורות השפעה והתערבות אחרות, עוסק בשינוי שבא 'מבפנים'. אפשר אף לאמר  שהשינוי אליו מכוון הטיפול הוא שינוי שחיכה לקרות. "בא מבפנים", הכוונה שהשינוי קורה,  אם ננסח זאת בגוף ראשון, מתוך הרצונות העמוקים והיסודיים שלי, המשאלות ששכחתי בדרך. "מבוקר עד ערב אני רק מתפקד. לא עוצר, אפילו לא מצליח להרגיש, לא זוכר מה באמת מרגש או ממלא אותי, מה מפריע, מה חסר". "בא מבפנים" הכוונה שזה בא מתוך הבנה עמוקה יותר מהם הצרכים שלי – בעיקר הצרכים הרגשיים במערכות היחסים שלי – ומה לא מסופק בי, מה עשיתי או לא עשיתי לכבוד זה במהלך חיי.

מטרותיו של הטיפול הפסיכולוגי.  "חשבתי שהכל בסדר, שאני רוצה רק קצת שקט".

"חשבתי שהכל בסדר, לא ידעתי כמה אני חושש או נמנע  מלבטא את רצונותי, כמה אהבה חסרה לי, חשבתי שאני רוצה רק קצת שקט, לא שמתי לב על מה ויתרתי, לא האמנתי שאפשר לשנות ולהשתנות". לעיתים אנחנו עסוקים בנראות החיים, יותר מאשר בחיים עצמם (פייסבוק כדוגמה?). אנחנו מחוייכים, מצולמים, מרושתים, מבלי לתת מספיק מקום למה שבפנים. אולי חוששים לקלקל את החגיגה. החוויה הטיפולית אמורה לסייע לאדם להיות במגע מלא יותר עם העולם הפנימי שלו, מה  שאמור לתרום משמעותית לאיכות חיינו, כמו גם ליצירת שיח עמוק מלא ויעיל יותר בקשרים  הבין-אישיים.

יואב (שם בדוי, אדם לגמרי אמיתי…), מעיז, בהתחלה מתוך היסוס, כהולך בין הטיפות, ובכ"ז בוקעת ממנו אמירה שמשהו מפריע לו בקשר איתי. הוא אומר את זה בהתרגשות רבה ומסיים ב"לא האמנתי על עצמי שאני אגיד את זה". ואז, אחרי שבתחילת המפגש אמר שאין לו משהו מיוחד לספר היום, פתאום עולים בו כל מיני משפטים שאמר לאחרונה בסיטואציות שונות, משפטים שכאילו 'יצאו' ממנו והפתיעו אותו  עצמו, דברים שמעולם לא העז להגיד. הוא נזכר שרק לפני ימים אחדים הוא העז להגיד לבוס שלו ש… הוא לא ייחס לזה חשיבות, הוא לא ראה תהליך. אבל התהליך מתרחש. משהו משתנה. מתפתחת איזו רשות שלא הייתה קודם, איזה חופש חדש ומרגש. לא מדובר בלהעז להיות בוטה או פוגעני. מדובר בלהעז לגלות את החוויה שלך בקשר מתוך הזמנה לאחר להיות שותף לעולמך.

בעיקרון, טיפול פסיכולוגי אמור לתת מענה בהתאם לצרכים האישיים הייחודיים של כל אדם. יחד עם זאת, ניתן לומר בהכללה שהטיפול אמור לסייע לך להעז להיות 'מי שאתה באמת' ובו בזמן לראות את האחר, לצמצם את הפער בין 'האני' שבחוץ לזה שבפנים, לחיות מחובר יותר, זורם יותר, נוגע יותר, חי יותר, מאורגן יותר, נהנה יותר מיחסיך הבינאישיים, וגם מקבל יותר את מי שאתה. הטיפול אמור גם לסייע בפיתוח היכולת להתמודד עם מצבים בינאישיים מורכבים, להוביל תהליך של פיתוח קשרים שיש בהם חופש, כנות, גבולות ברורים, קשרים בהם את\ה לא מנסה לחנך אנשים אך יחד עם זאת תורם לכך שהקשר יהיה מאתגר, דינמי ופתוח לשינויים.

בטיפול פסיכולוגי, בייחוד עפ"י הגישה ההומניסטית וההתייחסותית, המטפל, יותר מאשר מכוון אותנו הוא מסייע לנו להקשיב לעצמנו ולגלות מחדש את ההכוונה הפנימית שלנו.

כאוס וסדר מזינים זה את זה. שניהם חשובים בתהליך ההתפתחות

הבעיות שלנו – לסלק או להקשיב?

חרדה, דכאון, ריקנות פנימית, קשיים ביחסים בינאישיים, תחושת בדידות, עייפות, חוסר אנרגיה, חוסר ביטחון, ירידה חריפה ומתמשכת בשמחת החיים, ירידה בתשוקה המינית ועוד, קשים ככל שיהיו, הן סוג של אשנב, צוהר אל נפשנו, צורת ביטוי שלה. לעיתים קרובות הם תוצאה של קשיים ומחסומים פנימיים עמוקים יותר.  'קשיי-העומק' הללו הם קשיים במסע ההתפתחות שלנו, בעיקר בהקשר של ההתנהלות הרגשית ושל איכות מערכות היחסים שלנו.

קשיי העומק הללו יכולים להעיב על חיינו באופן משמעותי ביותר גם ללא רשימת תופעות-הסימפטומים המפוארת ועדיין חלקית הזו.

מסע אל עצמי ומעבר

"יש לי קושי להתמודד עם אכזבה… זה קורה לי באופן אוטומטי מבלי שאני אפילו שם לב לזה". "אני מרצה… מתייחס לרצונות של אחרים אבל את אלו שלי אני שוכח לקחת בחשבון. אני מוצא את עצמי אומר ועושה לא מה מה שבאמת נכון לי". או "אני מתפרץ… ואז אני נשאר לא מובן לאחרים וגם לעצמי". "בכל המקומות אני טיפוס דומיננטי. ביחסים עם אשתי אני נבלע. כן, אפילו ביחסי המין שלי. אני עסוק בלהצליח למלא את הציפיות של בת הזוג שלי. אני שוכח להקשיב איך, מה מתי, איפה נכון לי." וגם:"או שאני מוותר לגמרי, אני בסוף הרשימה או לגמרי ליהפך – עומד על שלי בתוקף מבלי יכולת לראות את האחר".

טיפול פסיכולוגי, הוא סוג של מסע שמאפשר התבוננות מחודשת על חיי,  על הספורים שאני מספר לעצמי על אחרים ועלי, על הרעיונות המנחים במשפחתי ובי, התבוננות בדפוסי תגובה שלי ושל אחרים שנמצאים איתי בקשר, התבוננות במה שנחסם בתוכי ובקשר שלי עם אנשים. הטיפול אמור לאפשר לרגשות להתגלות באופן מלא יותר, בדגש על אלו שלא ביטאתי, שלא ידעתי לבטא, שהיו שם ולא זכו לקבל מקום בתוכי וביחסי הבינאישיים.

ביקור "בארץ זרה"

בשפה ציורית משהו, טיפול פסיכולוגי זה לגלות בתוכך מחוזות לא נודעים שהם חלק ממך. הזדקקות שלא קיבלה רשות, כאב שלא זכה להכרה, כעס שנחסם והושתק, יכולת לשמור על גבולותיך באופן שלא האמנת שקיימת בך. זה להרגיש שאתה מגלה את מה שתמיד ידעת והיית, ובכ"ז משהו חדש קורה. לעיתים לא מוגזם לתאר את החוויה הטיפולית כביקור בארץ זרה שהיא אתה עצמך.

בקשר לקשר

טיפול פסיכולוגי זה לא רק 'איך להצליח לתת מקום לעצמי'. הגישה ההומניסטית וההתייחסותית מעמידות במרכז את הקשר עצמו. ננסח זאת כשאלות: האם הטיפול הוא באדם לכשעצמו או אולי בקשרים שלו? היש כזה דבר 'אדם לכשעצמו'? אנחנו תמיד בתוך הקשר, חלק ממשהו. אז אולי הטיפול מכוון בעצם למערכות היחסים. אולי הן 'המטופל'?… במובן מסוים אכן כך הוא.

אחת מבעיות היסוד ביחסים קשורה בקשיים ביצירת אקלים של 'גם וגם'. של נתינת מקום הן לצרכי, השקפותי, נקודת מבטי, רגשותי ובו בזמן גם למי שחולק איתי את אותה מערכת יחסים. ננסח זאת כך: עפ"י הגישה הומניסטית,  גם מי שחולק עלי הוא עדיין חולק איתי משהו בסיסי שהוא מעבר למחלוקת…  ואם נהיה מוכנים להכיר בכך – הוא באיזשהו מקום חלק ממני.

מאיפה צצו לנו הקשיים?

לא ארחיב כאן על מקורותיהם של קשיים רגשיים. אומר רק בקצרה, בהכללה כמובן, שקשיינו קשורים ב'חלקים' שלנו שלא קיבלו את מקומם ואף דוכאו, בשל מכלול מגוון של סיבות ונסיבות – משפחתיות, מגדריות ('גבר אמיתי לא מראה פגיעות', 'אישה צריכה להיות רכה וחביבה), חברתיות, תרבותיות. חלקן קשור בתפקידים מסויימים שנטלנו על עצמנו באופן מוגזם ("המרגיע", "המציל" למשל) ואנו משלמים עליהם מחירים יקרים. חלקן קשור בדפוסי התנהגות שפוגמים ביחסינו הבין-אישיים ובנו עצמנו. כאן המקום לציין שבנגוד למה שלוח השנה אומר לנו, העבר וההווה שוכנים בתוכנו יחד, כרוכים זה בזה. כן, במקרים רבים, אף מבלי שנכיר בכך, אנחנו בדיאלוג מתמשך עם העבר….ממשיכים איזה שיח לא גמור שיש לנו עם דמויות בעברנו ש'צצות' להן דרך דמויות עכשוויות.

ביטויים אודות חוויות עכשוויות "אני שומע ממך רק ביקורת, כל הזמן לא מרוצה", לא רואה אותי", "שומע רק את עצמו", "אי אפשר לדבר איתו", "בכלל לא מבין\ה מה זה להיות בקשר" ועוד, יכולים להיות בו זמנית סגירת מעגל עם העבר תוך גילוי דרכי התמודדות חדשות ויעילות עם חוויות כאלו בהווה.

ישנם הטוענים שפרויד שהאיר לנו את עולם ה"השלכות"  התייחס אליהן כעיוותי מציאות, בעוד שהגישה ההתייחסותית מדגישה את האפשרות שיש כאן מפגש אותנטי פורה בין בני אדם דרך התמודדות עם סוגיות מהותיות שמחכות להקשבה אמפאטית, בגובה העיניים, ממקום של שותפות אנושית.

ומה באשר למטפל?

בשונה מצורות התערבות אחרות, בטיפול פסיכולוגי, בייחוד עפ"י הגישה ההומניסטית וההתייחסותית, המטפל, יותר מאשר מכוון אותנו הוא מסייע לנו להקשיב לעצמנו ולגלות מחדש את ההכוונה הפנימית שלנו.

המטפל אמור להיות מומחה לשפת הנפש. לרזיה, לרמיזותיה, לתעתועיה, למעקפיה, לאופן שבו היא באה לידי ביטוי, לשפת השתיקה שלה. הוא אמור להיות מומחה להקשבה שעוזרת להיות עם מה שקורה בנפש, ולאו דווקא למהר ולפתור. להיות בקשר, לבנות קשר יעיל, מלא עם הנפש. מטפל טוב אמור גם להיות מומחה לאופן שבו נפש מתקשרת עם נפש אחרת. תקשורת בונה, מחברת, אמיתית, לא מטייחת, לא מאשימה. תקשורת עומק בין בני אדם.

בטיפול פסיכולוגי, המטפל הוא סוג של מורה דרך. מורה דרך שלא מוביל אותך, אלא עוזר לך להכיר את היער ולמצוא את דרכך בו. מורה דרך שמסייע לך להכיר את שביליו, מכשוליו, אוצרותיו. כדי שתוכל ליהנות במידת האפשר מכל מה שהיער – החיים –  מזמנים לך. המטפל אמור גם להיות מספיק כן כדי להבין שאומנם הוא מומחה בהבנת הנפש, אבל הוא ניצב במלוא בורותו מול הנפש הייחודית, האישית שלך. רק כך הוא באמת פתוח להכיר אותה מיסודה.

על המטפל להיות מוכן להסיר את כובע מומחיותו ולהתייצב בצניעות בפני דרכי הריפוי וההתפתחות הטבעיים של הנפש. על פי הגישה ההתייחסותית, טיפול הוא לא רק חוויה של מטופל. גם למטפל קורה משהו. קורה לו משהו כאדם. אפשר להעז ולשער כי למה שקורה למטפל יש השפעה מכרעת על מהלך הטיפול ועל התפתחות המטופל.

אבל,לא קלה הדרך….

מטופלת שהיא גם בעצמה מטפלת אומרת לי לפתע "אני בעצם רואה שקשה לי לדבר עם אנשים ישירות על היחסים שלי איתם. אני פוחדת שאני אפגע. אני פוחדת שאני לא אהיה מובנת. אני פוחדת שיהדפו אותי, או שיבטלו. אני פוחדת שאני אצא נלעגת, מגזימה, שאני אחשוב על עצמי שאני לא בסדר. אני פוחדת שאני אגלה משהו שאולי לא נוח לי לגלות על עצמי, אולי גם על השני." כל זה ועוד ערמות של סיבות שמשאירות אותנו במצב חסום, שלא מאפשר שיח, ושלא מאפשר התפתחות של היחסים..

לא כל דבר ניתן לשינוי, לא כל דבר ניתן לפיתרון. אבל אם הצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים ואנחנו גם יודעים לסלול את הדרך כדי לאפשר אותם, אז הויתור או ההשלמה עם מה שלא ניתן לא מהווה איום בסיסי על ה  well being שלנו ועל איכות יחסינו הבין אישיים.

הפגישה הסתיימה, הדרך נמשכת

טיפול זה לעיתים עבודת נמלים. עוד סיטואציה להתבוננות, עוד חוויה, עוד הקשבה, עוד עיבוד, עוד גילוי רגש אבוד, עוד התרגשות מתחושה שאתה לפתע מובן לאחר ולעצמך במקום שחשבת שהוא הכי בודד בתוכך, שהיה בודד אפילו מפניך…

אתה בא עם הסיפור שלך, משתף בו. ההקשבה, האמפטיה, העדר השיפוטיות, הניסיון להבין את עולמך לעומקו, במלואו, כפי שהוא, ההתעכבות על המקומות הלא מדוברים, ההרגשה שעולמך זוכה לסוג של תוקף והכרה… התהודה הרגשית שנוצרת בין המשתף למקשיב… העמדה של שותפות אנושית…

ואז מתרחש משהו…

המשך התייחסויות לסוגיות העוסקות במהות הטיפול הפסיכולוגי – בפוסטים שיבואו