"מכונסים אנו לאין חקר בתוך ההדדיות הזורמת של ה'כל'… אין הוויתנו מוצאת את תיקונה כעצמה, אלא במגעו של איש לאיש, בזיקה של אני ואתה זה לזה, זו זיקה שלבושה דו־שיח". מרדכי מרטין בובר, בסוד שיח.

דיאלוגיות היא הרבה יותר מדרך דיבור או צורת תקשורת. ההשקפה הדיאלוגית מעמידה במרכז את הווית היחד, את היותנו אינדיבידואלים מובחנים וייחודיים ובה בעת חלק משלם, את השדה הפורה שבין הניגודים, שבין ה'אני' ל'אחר'.

על פי הגישה, סיפור חיינו הוא סיפור הדיאלוגים שיצרנו, טיבם וגורלם, ואולי יותר מכך – סיפורם של הדיאלוגים שלא הקמנו, שנותרו כקרעים ברקמת חיינו, מחכים לגאולתם.

"אין עם מי לדבר"… "אין בינינו תקשורת"…. "לא עוזר כמה שאני מסבירה, הוא לא תופס"… "אנחנו מדברים בשני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים"… "עמוק בתוכי אני מרגיש\ה בודד\ה"… "אנחנו כל כך רחוקים"… וגם "אנחנו תמיד מסכימים, למה לעורר בעיות בגלל דברים כל כך קטנים"…

כל אלו, על פי הגישה אינם רק "בעיות תקשורת" אלא ביטוי לגורמים עמוקים בהרבה שקשורים ביכולת שלנו להכנס לתוך 'מצב דיאלוגי', להסכים לרגע לראות ולגלות משהו מעבר לתפיסותנו הנוכחיות, להתמסר לטיפוח מרחב משותף שהוא מעבר לעולם הסובייקטיבי של כל אחד.

המפגש הדיאלוגי מאפשר לנו להתקרב לשלם שהוא יותר מ'הצד שלי' ו'הצד שלך', לקחת חלק בסוד ההרמוניה שבטבע, השואבת את חיוניותה מהזיקה המתקיימת בין קטבים וניגודים.

אומנות הדיאלוג היא מעשה החיים, היא הזיקה שלנו לגרעין הפנימי שבנו, לעולם סביבנו, למקומו של האחר בחיינו.

מפגש דיאלוגי הוא המקום שבו אנו עשויים להתגלות בשיא כוחנו ואנושיותנו, כמו גם בשיא חולשתנו.

קשר דיאלוגי עם העולם פירושו להיות בהתהוות מתמדת, לגלות את עצמנו ואת האחר כדרך חיים, להשתחרר מעצמנו, בדרך אל מה שאנו באמת.

הגישה הדיאלוגית מיושמת בעבודה עם יחידים, זוגות, צוותים וקבוצות.

בעבודה טיפולית בגישה דיאלוגית אנחנו מנסים להתקרב, להבין, להקשיב ממקום חדש ופתוח למה שמעבר לסיפורים שהקמנו בתוכנו ובינינו, לפגוש את הקושי שבקיום דיאלוג, את הויתורים והמכשולים, את היכולת שלנו להפוך שדה מוקשים לשדה פורה של מימוש אנושיותנו.

בסיס תיאורטי: מרטין בובר, דיוד בוהם, פאולו פריאר, ס.ה. פוקס, הגישה ההומניסטית (ק. רוג'רס, א. מסלאו, רולו מיי), הגישה הפרדוכסאלית בקבוצות (סמיט וברג).